יש גבול

יש נושא מהותי בזוגיות שלנו שאני לא כותבת עליו כאן, זוּגִי ביקש לשים את הגבול. כשמציבים לי גבול מבחוץ, הגבולות הפנימיים מטשטשים לי, אני מפספסת את המרחב התחום, גם אם הוא גדול, ורואה רק את מה שמעבר לגבול ואינו בהישג ידי. כל מה שאני עסוקה בו זה לחפש את הפירצה בגדר. 

על הרצף אני יותר זקוקה לחופש והוא יותר לביטחון, לכן בריקוד הזוגי שלנו הוא זה שבדרך כלל משרטט את הגבולות. לעיתים הצורך שלי בחופש דוחף אותי לנענע בכל כוחי את הגדרות שהוא הציב. לפעמים הרצון שלו להימנע מעימותים מביא אותו לא לשים גבול במקום שהיה ראוי שישים. האם הוא שמח לראות אותי מתהלכת בחוסר שקט לאורך הגדר? לא. הוא לא רוצה להגביל את החופש שלי, אבל האפשרות להסיר את הגדר מפחידה אותו. עבורו זה כמו לטפס במדרגות בלי מעקה בטיחות, הוא לא יאחז בו אבל הוא צריך לדעת שהוא שם. עבורי זו תחושה שהוא לא סומך עלינו שלא ניפול. 

לפעמים נענוע הגדר הוא הדרך להזיז אותו קדימה, להכריח אותו לבירור מעמיק מדוע הוא באמת צריך את הגבול הזה, לחקור את הפחדים. אבל יש לי נטיה לעשות זאת בעוצמה גדולה מידי, ואז במקום להנמיך את הגדר הוא רק מוסיף לה עוד קומה. אני, לעומתו, מתרכזת בגדר ושוכחת להביט בסכנות שאורבות לי מעבר לה, רק רוצה להפיל את המחסום. הוא מחזיק בפחדים כולם ואני עיוורת לשלי. 

פעם חשבתי שיום אחד נהיה מספיק בטוחים אחד בשניה, שהוא יהיה מספיק בטוח בנו, שאפשר יהיה להסיר את הגדר לתמיד. היום אני מבינה שזה חלק מאופיו, הוא זקוק לסימון הגבולות. אני לומדת את זה. כשהוא שם גבול, הוא לא נגדי, הוא בעדו. יותר משהוא אומר לי ״לא״ הוא אומר ״כן״ לביטחון שלו. גם אני רוצה להגיד ״כן״ לחופש שלי ונוצר קונפליקט. הצרה היא שאנחנו מגיעים למשא ומתן עם תנאים מקדימים. הוא דורש קודם כל להציב את הגדר, ואז אפשר לדון בהסרתה. אני דורשת להתחיל את השיח בלי גדרות בכלל ואז לסמן איפה להניח אותן. 

הנושא שאסור לדבר עליו בבלוג, מדובר הרבה מאוד ביננו. אנחנו כל הזמן מותחים את הגבול, למי ומתי אפשר לספר. גם עכשיו אני מותחת אותו, מעצם איזכור הדבר. אני מתמלאת יסורי מצפון – שוב אני מחפשת פירצות, חוצה בגסות את הגבולות שלו. וכבר אני חושבת, אשלח לו את הפוסט לפני הפרסום, לבקש את אישורו. אני אף פעם לא עושה את זה, יש ביננו הסכמה שכאן אני חופשיה ליצור בתוך הגבולות שהגדרנו. אבל מתחתי את הגבול ואני מרגישה שיהיה זה ראוי לשלוח. ומה אם הוא יגיד לא? האם אכעס ואלחם על זכותי לחופש יצירה? ואם כן, אז למה מלכתחילה שלחתי? האם אני מבקשת את אישורו כדי להסיר מעליי רגשות אשמה? לא לוקחת אחריות ודוחקת אותו להיות שומר הסף, האיש הרע. אולי אפרסם בלי לשלוח לו ואשא בתוצאות? כמה קשה לי לבחור בדרך הזו, להיות אני ה״לא בסדר״. ואולי יש דרך שלישית, אשלח לו את הטקסט, לא כדי לבקש את אישורו, אלא כדי לברר אם זה עדיין בתוך הגבולות שלו. לא אעמוד על רגליי האחוריות ולא אבעט בגדר, רק אקשיב. אולי אציע לו לשנות כמה מילים. נקיים שיחה. נמצא את המקום שנכון לשנינו, שבו הוא מרגיש בטוח ואני לא מרגישה חנוקה.

אחרי כתיבת הפוסט הזה נכנסתי הביתה מצוברחת. הטיול לאורך הגדר התיש אותי. סיפרתי לו. הוא יצא החוצה ועקר את הגדר. “תכתבי על מה שאת רוצה, אני משחרר אותך מזה” אמר בנחת. עמדתי בשקט במקום בו היה קודם גבול והבטתי אל האופק. לא הצלחתי לזוז. הפחדים עזבו אותו והזדחלו לתוכי. עד לאן אלך עכשיו? עם החופש באה אחריות.