נולדתי עם מום בגֶּן של הקנאה. הרגש הזה לא מתפקד אצלי כמו אצל רוב האנשים, סוג של נכות. במערכות יחסים עם חברות, עוד בילדותי, מעולם לא חוויתי את ההרגשה של ״למה היא איתה ולא איתי״. גם קנאת אחים לא זכורה לי. כשבגרתי גם לא פגשתי את זה במערכות יחסים רומנטיות. יש לי כנראה תחושת ביטחון חזקה בקשרים ובחברויות שלי, מעין ידיעה פנימית שכיף להיות איתי (פשוט כי רוב הזמן כיף לי להיות עם עצמי) ולכן אין לי צורך להתחרות על תשומת ליבו של אף אחד. אולי זו גם הבנה עמוקה שאין לי בעלות על אנשים אחרים (כולל לא על הילדים שלי, ההורים שלי, האיש שלי, האחיות שלי, החברות שלי… למרות השימוש במילה ״שלי״) ולכן מראש אין לי ציפייה שהם תמיד יבחרו לבלות את הזמן שלהם איתי. ואולי כל העניין הוא בכלל סוג של מנגנון הגנה, מה שאני לא מרגישה לא פוגע בי.
כך או כך, עד לא מזמן ידעתי מעט מאוד על רגש הקנאה.
פעם זוּגִי אמר לי שכשהוא מקנא זה סימן בשבילו שהוא לא אדיש, שהוא אוהב. ואני אמרתי שהעובדה שאני לא מקנאה, לא אומרת שאני אדישה. אדישות זה לא להרגיש כלום ואני דווקא מתפוצצת מהתרגשות ואהבה. טוב לי כשטוב לו.
יש אנשים שאוהבים שמקנאים בהם, זה נותן להם תחושת ערך. כשאנשים מקנאים בי אני נבהלת. מתכווצת. לפעמים אני מנסה להקטין את עצמי, שחלילה אף אחד לא יקנא. זו תחושה מאיימת, כאילו מישהו רוצה לקחת ממני משהו ששייך לי. לקח לי זמן להבין שקנאה היא רגש לגיטימי, מותר לאנשים להרגיש ככה. ועוד הבנתי שהקנאה היא לא רגש שחי בזכות עצמו, היא טפילה של רגשות אחרים. היא ניזונה מחוסר ביטחון, מחרדת נטישה, מהפחד להיות שקופים.
ואז זוּגִי עשה משהו שגרם לי לקנא. הוא עשה את הדבר הזה הרבה פעמים קודם, ובכל זאת הפעם הקנאה התעוררה בי לראשונה. אולי כי סוף סוף הרשיתי לעצמי לפגוש אותה. זה רגש שעדיין לא קל לי לקבל בעצמי, אני מתביישת בו, אני בזה לו, אני מרגישה שהוא מחליש אותי. הרבה יותר כיף להיות בשמחה ובפרגון, מאשר בקנאה. אבל יש בזה גם ריפוי, הזדמנות לתיקון, גדילה.
כשהעזתי להודות בפניו שאני מקנאה, הוא עטף אותי בזרועותיו. לא ניסה לטשטש או להחביא את מעשיו שעוררו את קנאתי, הוא פשוט איפשר לי לקנא בתוך החיבוק שלו, הכיל את שק הרגשות הבוצי והטובעני שלי, ופינה לו מקום. משהו שאני אף פעם לא ידעתי לעשות עבורו. כשהוא מקנא בי אני יוצאת למלחמה. מגנה בחירוף נפש על זכותי להיות אני, ונעשית תוקפנית ובכלל לא נעימה. אני לא יודעת לגלות אמפתיה, לחבק במקום לתקוף, לתת לקנאה מקום. אולי כי אף פעם בתוכי לא נתתי לה מקום.
וכך בתוך החיבוק העוטף שלו הרגשתי איך הקנאה הולכת ומתפוגגת, ופתאום לא רציתי לגמרי לשחרר ממנה אחיזה. קול פנימי לחש לי: אל תרפי, החזיקי בה, תגרמי לו להרגיש אשם. וככה מוקפת בתמיכה שלו היה בי חלק שרצה לנקום, שרצה להכאיב לו כמו שכואב לי. יכולתי להיכנע בקלות לקול הזה, להמשיך ולהחזיק בכוח שנתנה לי הקנאה. להיות קורבן, יש בזה הרבה עוצמה. אבל לשמחתי אני יודעת כמה זה מרגיש נפלא לפרגן, כמה זה מרחיב את הלב וממלא את הנשמה, ושחררתי. הצביטה בלב לא נעלמה, אבל מתוכה עלתה וצמחה ידיעה שאני לא רוצה לטפח את הכאב, שאני לא מעוניינת להפוך אותו לנקמה. בתוך החיבוק העוטף של זוּגִי הרשיתי לעצמי להרפות ולהרגיש חלשה, להיות זקוקה לנחמה במקום להשתמש בקנאה ככלי מלחמה.
עכשיו אני מפלרטטת איתה. מתבוננת, חוקרת, מנסה להבין אותה. לפעמים היא מרימה ראש בלי שום אזהרה, כמו מכה חזקה, דווקא ביום טוב, כשהכל מרגיש נהדר. לפעמים היא מתגנבת באיטיות, מעננת בשקט את השמיים ומקדירה את הנשמה. למדתי להפסיק לכעוס על עצמי כשהיא מגיעה, לא להאשים את עצמי שאני הורסת שמחות קטנה ועלובה. אני משתדלת לאהוב את מי שאני גם כשאני מקנאה.
מסתובבת לך תגובה בראש? אפשר כאן: