לפני הרבה שנים הציעו לי להשתתף בתוכנית חילופי סטודנטים. המשמעות היתה לנסוע ללמוד 4 חודשים בגרמניה. זוּגִי ואני היינו חברים, גרנו ביחד, נדמה לי שכבר התחלנו לדבר על חתונה. כשאמרתי לו שאני רוצה לנסוע לטענתו הוא ענה: אני לא בטוח שאוכל לחכות לך כל כך הרבה זמן. אני זוכרת שתגובתו היתה: אם תסעי זה נגמר ביננו. כך או כך, לא נסעתי. ומאז ועד לפני שבוע נטרתי לו על כך טינה.
העניין חזר על עצמו בכל מיני וריאציות בחיים המשותפים שלנו. אני רוצה לעשות משהו לבד, והוא מנסה להגביל את החופש שלי. אני מניחה שלכל זוג יש סיפור שמלווה את מערכת היחסים, קונפליקט שעולה שוב ושוב בסיטואציות שונות, אבל זהה במהות. זה הפך להיות אחד הסיפורים שלנו.
תמיד ראיתי בכך התנהגות כוחנית שלו, רצון לשלוט בי. תליתי זאת בעובדה שהוא גבר ואני אישה. שלמרות החיים השוויוניים שאנחנו מנהלים, זה עניין קדום שמפעיל אותו. הוא כגבר רוצה לשלוט ואני כאישה צריכה להיכנע. אבל אני לא אישה כנועה, אני מרדנית, ובכל פעם שהסיטואציה הזו פגשה אותנו, הייתי נלחמת, מה שהגביר עוד יותר את תחושת האיום אצלו, והפך למריבה.
לפני שבוע עלה הנושא בשיחה ביננו. אמרתי לו שהכאב ההוא, שהכעס ותחושת ההחמצה מכך שלא השתתפתי בחילופי סטודנטים, עדיין חיים בתוכי. הוא נעלב, לא הבין מדוע אני עדיין כועסת עליו בגלל משהו שקרה לפני יותר מעשרים שנה. אבל זה לא קרה רק אז, הסברתי, זה דפוס שחוזר על עצמו לאורך כל היחסים שלנו. בכל פעם שאתה מרגיש מאוים מדברים שאני רוצה לעשות, אתה מפעיל מניפולציה שגורמת לי לסגת ולוותר על החופש לעשות מה שאני רוצה. עכשיו הוא כבר ממש נפגע, והתפתחה מריבה קשה. אחר כך הלכתי לכתוב במחברת שלי. בכתב אני תמיד מבינה משהו שלא הצלחתי להבין בע״פ. כתבתי לו מכתב זועם, מכתב שהיה מיועד לי יותר מאשר לו. תוך כדי שאני יורקת את המילים על הדף כמו אש, ומשאירה שובל כחול שחורך את הנייר, התחוור לי משהו שפיספסתי עשרים שנה. זו הרי חרדת הנטישה שמפעילה אותו במצבים האלה, לא חוסר הרצון לפרגן לי. זה לא החופש שלי שעומד מול עיניו באותם רגעים, זה החשש שלו להיעזב על ידי. ואני, שרוצה כל הזמן לראות בו את הגבר החזק שלי, לא מסוגלת להיות אמפתית אל החולשה. במקום לראות בעיניו את הפחד, אני מעדיפה לראות שם עוצמה. עוצמה שאני מתרגמת לכוחנות. כי מול כוח אני יודעת להתמודד, אני מיד פותחת במלחמה. אבל מול חולשה אני נאלמת חסרת אונים.
איש חכם אמר לי פעם: הנחת היסוד שלך צריכה להיות שמי שאוהב אותך רוצה בטובתך. כמה שזה פשוט, כמעט מובן מאליו, ככה קשה לי להיות במקום הזה. הרבה יותר קל להניח שברגע זה הוא רוצה ברעתי, להכאיב לי, למנוע ממני את החירות שלי. זה נותן לי לגיטימציה להיאבק בו.
עם התובנה הזו חזרתי אליו. פתאום התפנה מקום לשיחה. מצאנו את קצה החוט של הפלונטר שהיינו מסובכים בתוכו שנים. הנחתי בצד את כל מאבקי הכוחות בין גברים ונשים, ונשארנו רק אני והוא. עכשיו אפשר לדבר. סיכמנו שבפעם הבאה, במקום שיאמר ״אני לא מוכן שתלכי״ ויגרום לי להזעיק את חיל הפרשים הפנימי שיבוא להגן על החופש שלי, עדיף שיאמר ״אני פוחד שתלכי״. ואני, במקום להטיח בו שהוא לא יודע לפרגן לי, אחבק אותו ואגיד ״אני כאן, גם כשאני הולכת אני תמיד חוזרת״ ואשיב לו את הביטחון בהיותי. ומשם אפשר יהיה לשחרר. הוא את החרדה שלו, ואני את הלוחמנות שלי, וכל אחד יזכה בחופש להיות מי שהוא.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי נוסעת אז לגרמניה. האם זה באמת היה נגמר ביננו? מהתבוננות במסע החיים שעברנו, אני מאמינה שלא. משברים משמעותיים יותר פקדו אותנו לאורך השנים ואנחנו עדיין יחד. אבל יתכן והיה זה הוא שנושא כל השנים את הכאב וההאשמה כלפיי שנטשתי אותו, ואז היה לנו סיפור אחר שמלווה אותנו.
חזק ,משמעותי ומלמד על עומק.
תודה סיגלית.
ליאת את מהממת וכותבת נפלא ומעוררת השראה בי. תבואי שוב לבקר:))
תודה ניצן אהובה. מוזמנת גם!