קשה להצביע מה זה היה בדיוק. עווית חמודה של השפתיים, קמט מתוק במצח, צורת ההליכה, או הדרך שבה הוא מעביר את היד בשיערו. לכולנו יש את הדבר שקלטנו ממבט ראשון והרעיד בנו מיתר פנימי. הדבר הזה שבזכותו התאהבנו. או לפחות נמשכנו.
אני התאהבתי בקול שלו.
הקול שפרץ אל אוזני לראשונה מבעד אפרכסת טלפון חוגה בסלון בית הוריי. כן כן, כל כך מזמן זה היה. זיכרון הצליל ההוא נשחק תחת השנים ועכשיו הוא מובן מאליו, רגיל. כמו הנוף הנהדר בחלון שהסתכלתי עליו בהתפעלות בחודשים הראשונים אחרי שעברנו לגור בבית. היום אני שמה לב אליו רק כשבאים אורחים.
ישבנו אצל הפקידה בבנק. פתאום היא אמרה: איזה קול רדיופוני יש לך. הסתכלתי בעיניה וראיתי אותו דרכה. איזה כיף לה, לפקידת הבנק עם העיניים היפות, שהיא שומעת את מה שאוזניי כבר שכחו עם השנים והשיגרה. בתוך בליל המילים על המשכנתא השתדלתי להאזין לו בריכוז, ולשבריר שניה הפיקו ״ריבית״ ו״נקודת יציאה״ את אותם הצלילים כמו בשיחת הטלפון הראשונה, וחשתי את המיתר שלי זע, מעלה קול עמום שנקבר תחת שכבות רבות של התרגלות.
הקול שלו עמוק. כמו להקשיב לקונכיה שנושאת את הים ממרחקים. כשהוא מדבר גלי קולו מקיפים אותי וכמעט קשה לדעת את הכיוון ממנו הם יצאו, מתפשטים אצלי בגוף, כמו חודרים אליי דרך הפתחים של העור ולא דרך האוזניים. יש לו קול של מנחה רדיו בשעת לילה מאוחרת, אפוף מסתורין ומשרה שלווה. נושא עמו הבטחות ומשאלות כמוסות שמסרבות להיחשף באור היום. כשהוא לוחש, קסם קולו מתפוגג ואני נעשית חסרת סבלנות, נו תגיד יותר חזק, לא שמעתי. וכשהוא צועק, העוצמות מטשטשות את הגוון המיוחד ומשטיחות אותו, ובאותו הרגע נדמה לי שהוא מישהו אחר, לא האיש שאיתו התחתנתי.
רוב הזמן יש לו קול של יומיום. מקריא לי רשימת קניות, שואל מה אני רוצה לאכול, מתקשר להזכיר שהשליח בדרך, מספר לי איך עבר עליו יומו. מקשיבה גם כשגלי קולו נשלחים לאחרים, שיחה קצרה עם אמא שלו, דיבור ארוך על כדורגל עם הילד, טלפון מהעבודה. לפעמים אני צריכה שתופיע בחיינו מישהי שתניח עליו את עיניה היפות, ותגלה לי אותו מחדש. שאוכל לחוות דרכה את ראשוניות קולו שלעולם כבר לא אוכל לשמוע בעצמי.
מסתובבת לך תגובה בראש? אפשר כאן: