אֶגוֹ

זו היתה בסך הכל מילה שלא נאמרה במקומה, משפט שלא נוסח כראוי, הוא לא התכוון. אבל אני כבר דרכתי את הנשק ועכשיו אני יורה על אוטומט. לא רוצה לשמוע מה יש לו להגיד, אני עסוקה בלהוציא. אין לי מקום להכניס שום דבר פנימה, רק הפה מדבר והאוזניים אטומות.

אני לובשת את הפרצוף הכועס-נעלב-מתריס-מאיים-מאשים-פגוע (כן, זה הכל בפרצוף אחד), וכל הגוף שלי מכווץ, דרוך לקרב. האגרופים קפוצים, הכתפיים נוקשות, הבטן מוכנסת פנימה. זה רגע מסוכן מאוד. צעד לא נכון מכיוונו, וכל האנרגיה האצורה שבתוכי תבלע אותו כמו איש שנלכד בהתפרצות הר געש.

אני עמוק בתוך הבור. היום אני כבר יודעת לזהות את זה, הגעתי לפרק השלישי באוטוביוגרפיה. עומדת שם אבודה לגמרי ויודעת שיש לי שתי אפשרויות, לאחוז בשלבי הסולם (הוא הרי נמצא ממש מולי) ולטפס החוצה, או להתחפר עוד יותר ולמשוך את זוּגִי איתי. ברור שהסולם זו האפשרות העדיפה, ובכל זאת אני לא שולחת יד לאחוז בו, אלא ממשיכה לשרוט את הקירות בידיים חשופות, כמו מתוך שיגעון. כי נדמה לי שאם אצא כל כך מהר מהבור, הוא יתעלם מהכאב. ואני רוצה שהוא ידע שכואב לי. זה הרי מגוחך, אני יכולה לטפס בקלות מתוך החושך של הבור, ולדבר איתו באור. הוא יקשיב לי, לא צריך את כל הדרמה הזו. פשוט לשחרר, זה צריך להיות מאוד קל ובכל זאת זה כל כך קשה.
אגו.
ואז לרגע אני נפרדת לשתיים. המבוגרת מביטה מהצד בחיוך חומל על הילדה הקטנה שמתעקשת להמשיך להאבק. אולי כשתגדל היא תבין. ואנחנו חוזרות להיות אחת, והילדה שוב מנצחת. עדיין לא גדלתי מספיק.

ופתאום אני מרגישה את היד הבטוחה שלו מונחת על כתפי. בבת אחת הגוף משתחרר. הוא מלטף אותי ברוך, ואני מתרחבת מחדש, הכיווץ נעלם ואני חוזרת למימדים הרגילים שלי. אבל רגע, עוד לא מתמסרת למגע (האגו עדיין לופת אותי) והוא ממשיך ללטף בעקשנות ובנאמנות, עד שאני משוחררת מספיק ומוכנה לחיבוק. וגם את החיבוק אני לא מוכנה לאמץ כל כך מהר (הוא עקשן האגו שלי), אבל השרירים רפויים מידי בשביל להתנגד. אני נותנת לו לחבק, וכשאני מזהה את האגו שלי מובס בפינה, אני מחבקת בחזרה.

עכשיו אפשר לדבר.

בפעם הבאה כשאפגוש את הבור, אני מבטיחה לעצמי, אשב עם האגו לשיחה. שמע חבוב, אני אגיד לו, אני יודעת שאתה דואג לאינטרסים שלי, ובאמת אתה אחלה ותודה רבה שאתה חושב עליי, אני יודעת שאתה עושה את זה לטובתי. אבל היום לא צריך, צא לחופשה. תשאיר אותי לבד עם זוּגִי, אנחנו נהיה ממש בסדר בלעדיך.
אולי בפעם הבאה שאפגוש את הבור אצליח להגיע לפרק הרביעי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים
מאת פורשיה נלסון

פרק ראשון
אני הולכת ברחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני נופלת לתוכו.
אני אבודה.
אני חסרת אונים.
זו לא אשמתי.
לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.

פרק שני
אני הולכת באותו רחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני מעמידה פנים שאינני רואה אותו.
אני שוב נופלת לבור.
אינני יכולה להאמין שאני שוב באותו מקום,
אך זוהי לא אשמתי.
עדיין לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.

פרק שלישי
אני הולכת באותו רחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני רואה אותו.
אני עדיין נופלת לתוכו.
זהו כוחו של הרגל.
עיניי פקוחות.
אני יודעת היכן אני נמצאת.
זוהי אשמתי.
אני יוצאת מהבור מייד.

פרק רביעי
אני הולכת באותו רחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני עוקפת אותו.

פרק חמישי
אני הולכת ברחוב אחר.