בגללך

שתקתי כאן הרבה זמן. למי ששאל מדוע אני שותקת, עניתי שאין לי זמן לכתוב, אבל האמת היא שהייתי משותקת.

הבלוג הזה נולד מתוך דחף גדול לכתוב, והוא הביא איתו מנות גדולות של אומץ. אחר כך נחלש הדחף ונשארתי רק עם הפחדים.

זוּגִי לא שותף לצורך שלי לחלוק עם העולם מהרהורי ליבי, ובוודאי שהדברים נוגעים גם בו. הוא לא מתלהב מהרעיון, אבל גם לא עומד בדרכי. אם היה עומד בדרכי היה לי קל יותר. היה במי להילחם, במי להטיח כעס, את מי להאשים שהוא מגביל את חופש היצירה שלי. בתחילה ניסיתי, לא בהאשמות, אבל כן בזריקת האחריות עליו: אני לא יכולה לכתוב כשאתה לא מעודד אותי, אני צריכה את התמיכה שלך. לא קיבלתי תמיכה ולא עידוד, רק חיבוק אמפתי ותו לא, והאחריות חזרה אליי. אחר כך ניסיתי לתרץ תירוצים: אני לא כותבת כי זה מכביד על זוּגִי ואני לא רוצה להעמיס עליו. אבל אפילו אני לא האמנתי לתירוץ הזה. אני מכירה את עצמי, כשאני רוצה משהו אני (לא מתגאה בזה) לא נוטה להתחשב יותר מידי באחרים.

זה אולי אחד הדברים הכי קשים בזוגיות, לזהות איפה הוא נגמר ואיפה אני מתחילה. אנחנו כל כך הרבה שנים ביחד ואנחנו לגמרי מעורבבים. כשאני אומרת לו, זה אתה, בגלל הפחד שלך מחשיפה אני לא כותבת, אני בעצם מצביעה על הפחד שלי. הוא לא פוחד מחשיפה, הוא סתם לא מעוניין בה. זו אני שפוחדת. כשאני אומרת לו שבגללו אני כבר לא הולכת לאירועים חברתיים, כי הוא לא מתחבר, אני בעצם מצביעה על הניתוק שלי, על הבחירה שלי להתכנס בשנים האחרונות בתוך עצמי, ועל הפחד להפתח בחזרה ולא למצוא את מקומי. כשאני באה אליו בטענות שהחשמלאי שהוא הביא לא עשה את מה שמצופה ממנו, אני בעצם מתכוונת שאני כועסת על עצמי שנכנעתי ל”לא נעים” שלי ולא דרשתי לקבל שירות מקצועי. כשאני מאשימה אותו שבגלל המקובעות שלו אני אמשיך לעבוד עד הפנסיה במקום לטייל בעולם ולכתוב ספרים, בתוך תוכי אני יודעת שגם אני לא מוכנה לקחת את הסיכון ולוותר על הנוחות הכלכלית.

זוּגִי הוא הרבה פעמים כמו מראה שהקושי שלי משתקף בה, וכמה זה נוח לראות את הקושי בו במקום בעצמי. אז בכל פעם שאני פוגשת את ה”בגללך” הזה, אני משתדלת לעצור רגע ולהתבונן בהשתקפות: זה באמת בגללו או שבעצם בגללי? על מי באמת אני כועסת, עליו או על עצמי? של מי הפחד, שלו או שלי?

וכשהכתיבה שלי משותקת, לאישור שלו אני זקוקה? או שאני זו שמונעת מעצמי את האישור לכתוב ולא מעיזה לשים את הלב שלי על המקלדת.

מאוד הייתי רוצה שהוא יהיה האביר שלי, שיציל אותי מכל הפחדים, שיהיו לו תשובות לכל השאלות הלא פתורות שלי. שיפרוץ עבורי דרך בסבך הקוצים עם חרבו המשוייפת. שירכיב אותי על הסוס הלבן ויקח אותי למקום מבטחים, ויגן עליי מפני כל סכנות הדרך.

אבל הוא לא אביר, הוא בסה״כ בן הזוג שלי, ואין לו שריון, גם הוא נטול הגנות כמוני. ויש לו שאלות ופחדים משל עצמו, לא הוגן להעמיס עליו גם את השק שלי. ובניגוד למה שקיוויתי, לא תפקידו להציל אותי. אז במקום להטיח “בגללך”, אולי עדיף להושיט לו יד ורק לומר: קשה לי, ולבקש שיאחוז בה ופשוט יהיה לצידי. כי בשניים הרבה יותר קל לי.