בשנים הראשונות של הקשר שלנו הייתי עושה הכל כדי שלא יתפסו אותי שוטפת כלים. כשהיו באים אורחים הקפדתי שזו לא תהיה אני. שיראו שהוא. מן מחאה פמיניסטית כזו, התנגדות להיכנס לתוך התפקיד הנשי שיעדו לי. אלא שהוא בכלל לא היה בתוך המשחק הזה, הוא פשוט שטף כלים כי צריך. זו רק אני ששיחקתי נגד כל העולם ובעיקר נגד עצמי.
כל המריבות שלנו היו סביב כלים, כביסה, ניקיונות. אני שונאת עבודות בית. בכל פעם שהוא כעס שאני לא עושה מספיק (כי באמת לא עשיתי מספיק) נהמתי עליו שירד ממני. כל מה שראיתי זה את המשבצת המקוללת של האישה שצריכה לנקות את הבית, בכלל לא הצלחתי לראות אותנו, שני אנשים שחולקים בית משותף וצריכים לחלוק בנטל, פשוט, בלי כל מחאת המין הנשי מאחוריי.
כשהמריבות התגברו הבנו שזה או ללכת לטיפול זוגי או להתגרש. להתגרש זה חתיכת בלאגן ועוד בגלל עבודות בית?! מה יגידו עלינו? ויתרנו. במקום להשקיע את הכסף בטיפול זוגי הבאנו עוזרת. העוזרת בהחלט עזרה לנו להפסיק לריב, אבל היא באה פעם בשבוע וכלים יש כל יום, וכביסות כל יומיים. הבעיות לא נפתרו, היאוש רק נעשה יותר נוח.
עם השנים שחררתי את המאבק הפמיניסטי ביני ובינו. פשוט לא היה בו צורך, התברר לי שהתחתנתי עם גבר שרואה עצמו שותף מלא למטלות הבית. ״תעבירי את הכביסה למייבש״ הוא אומר לי בבוקר אחרי שמילא מכונה ולפני שהוא יוצא מהבית, ואני מיד רושמת לעצמי על פתק בצד שלא אשכח. ולפעמים אני בכל זאת שוכחת. מטלות הבית מסרבות להכנס למודעות שלי. אולי אלה עדיין שרידי הלוחמת הפמיניסטית הפנימית, ואולי זו פשוט מי שאני.
לפני כמה ימים שאלתי אותו: ״איך זה שאנחנו לא רבים יותר על הסדר בבית?״
״כי ויתרתי, אני כבר לא מעיר לך״.
״אבל אני באמת לא רואה את הבלגן, זה חומק מעיני, אני צריכה שתגיד לי.״
״כשאני אומר לך את מתעצבנת.״
הוא צודק. לפעמים אני בלתי אפשרית.
״עזבי, אני כבר השלמתי עם זה״ הוא אומר, ״כשהבלגן מפריע לי אני מסדר בעצמי.״
היה משהו כל כך מתוק באיך שהוא אמר את זה, שמיד התכווצתי בתוכי והרגשתי אשמה. אבל גם אהובה, שמקבלים אותי עם המגרעות שלי. ומיד רציתי להבטיח לו שאשתדל יותר, וויתרתי, כי כבר הבטחתי אינספור פעמים. הגיע הזמן להודות, אני אף פעם לא אצליח לעמוד בסטנדרטים שהוא היה רוצה. כשמפריע לי הבלגן אני מסדרת, אבל מה לעשות שלו זה מפריע הרבה קודם. אז חייכתי אליו בהכרת תודה והחלטתי לקבל את עצמי כמו שאני, ומעכשיו להשתדל למענו מתוך שמחה ולא מתוך אשמה, כי ככה אני ארגיש יותר טוב עם הכישלון.
כשהוא מגיע מאוחר הביתה אני משתדלת שהכיור יהיה נקי, אני יודעת שככה יותר נעים לו ומשמח אותי לעשות לו נעים. אני לא יודעת עד כמה הוא מצליח לראות את ההשתדלות, עבורו כיור נקי זה בסטנדרט, הוא הרי שוטף כלים בלי למצמץ. עבורי זה מאמץ מנטלי אפילו להזכיר לעצמי להעיף מבט לעבר הכיור. אבל גם את הצורך בהערכה שלו למדתי לשחרר, כשאני מצליחה אני טופחת לעצמי על השכם, זה מספיק.
מסתובבת לך תגובה בראש? אפשר כאן: