יש ספר אחד שאני מחוברת אליו בהמון חיבורים, ״שתהיי לי הסכין״ של דויד גרוסמן, ומופיע בו הקטע הבא:
כשאישתי ואני התחלנו לצאת יחד, נסענו פעם לטיול של שבת בבוקר בהרי הכרמל, והלכנו בפיסת יער קטנה. היה מוקדם מאוד, קצת אחרי השחר, ודיברנו וצחקנו, ואני, שבדרך כלל מתעב את מה שקרוי יפי הבריאה, פתאום לא יכולתי להכיל עוד את הנהדרות שמסביב, ובבת אחת פשטתי את כל בגדיי והתחלתי לרוץ בין העצים עירום וצועק ורוקד. ומאיה (נקרא לה מאיה ביננו) נדהמה ונעצרה, אולי רק נרתעה מהעירום שלי שראתה פעם ראשונה באויר הפתוח, גם בחושך הוא לא הכי מלבב, ושמעתי אותה קוראת לי בשקט ומתחננת שאפסיק, אבל כבר הייתי שיכור, ועטתי עליה מכל העברים, במן ריקוד כלולות פרוע, שנראה, אני מתאר לי, די מגוחך, והזמנתי אותה להצטרף אליי, והיה רגע שהרגשתי שהיא דווקא רוצה, לפני כן לא הסכמתי לרקוד איתה, לא במסיבות, לא בין אנשים, ודווקא עירום פתאום יכולתי, נרקד לי, תתארו לכם, עירום ורוקד ומתפוקק מרוב אושר, אולי אי אפשר להיות לא יפה כשאתה מאושר, ומאיה כמעט התמסרה, הרגשתי שזה גואה בה אליי, וכמעט נעקרה מעצמה, אבל ברגע האחרון לא. וביער אני רקדתי. הלוואי שיכולתי עכשיו, בשנים האלה לרקוד ככה. רקדתי כי בדרך פלא לא התחיל בי הפקפוק ההוא, גל הקור, כלומר – התחיל, כמובן שהתחיל, אצלי המנגנון פועל בלי דופי, ושקיק הארס מוזרק לזרם הדם מייד כשהלב מתרחב משום מה, אבל בגללו רקדתי בפעם ההיא עוד יותר, לא יודע למה, אולי הרגשתי שאני עושה סוף סוף את הטעות הנכונה לי; ואפילו שמאיה הסתובבה כבר וחזרה וישבה במכונית, לא הייתי מסוגל להפסיק לרוץ בין העצים ולרקוד, וריח האורנים נעשה חריף עד דמעות כשהייתי עירום, והקולות מסביב, ציפורים ונביחות רחוקות וזימזום חרקים, והרחתי את האדמה ואת נקיקי המערות ואת אפר המדורות מהקיץ, והרגשתי כאילו מתקלף מעליי קטראקט ענק שכיסה את כולי, ורק אחרי שפשוט התמוטטתי מתשישות, אספתי את הבגדים וחזרתי לאוטו, והפנים שלה היו חיוורות והיא לא הביטה בי, וביקשה שאתלבש כי אנשים עלולים לבוא, וכדאי שנחזור תיכף ומיד הביתה, כי הוריה מחכים לנו לארוחת בוקר. ופתאום נשבר הקול שלה והיא פרצה בבכי, וגם אני התחלתי לייבב שם, הבנתי שזה סוף האהבה הצעירה שלנו, וחשבתי שלא אוכל לעמוד בפרידה ממנה, כי אף פעם לא אהבתי מישהו ככה, בשימחה ובפשטות ובבריאות כמו שאהבתי אותה, והנה, כרגיל, כבר בהתחלה קילקלתי וחשפתי את עצמי.
בדרך כלל כשאנחנו מדברים על חשיפה אנחנו מדברים על לשים את עצמנו במצב פגיע, נטול הגנות. הפחד להיחשף הוא הפחד להפגע. אותי מעסיק עניין אחר שמקפלת בתוכה החשיפה, והוא הפחד להבהיל.
אני מתפשטת מהר. בעוד אנשים עסוקים בלחפש כיסויים ומסכות, אני דווקא מעדיפה להסתובב בנפש עירומה. ככה יותר קל לי להתחבר. יש שיגידו איזה יופי, בלי עכבות, בלי מסכות, בלי העמדת פנים. הנה אישה אמיתית וכנה, שלא מסתתרת ולא מסתירה. אבל יש גם את אלה שלא אומרים. במקרה הטוב הם מסתכלים עלי בחמלה, מורידים קצת מהכיסוי העליון שלהם ונותנים לי – תשימי משהו על עצמך, כי ככה את מביכה. במקרה הרע הם כל כך נבהלים שהם מתכסים עוד יותר, שמים עוד שיכבה, מפנים את המבט לצד השני, רק לא להתקל בי עירומה.
עם השנים למדתי שיש דברים שצריך להסתיר. לא בגלל שיש לי בעיה לחשוף אותם, אלא בגלל שלאחרים קשה להכיל.
אני עסוקה מאוד בשאלות מתי חשיפה מייצרת קירבה ומתי היא דווקא מרחיקה, מה ההבדל בין חשיפה להתערטלות ואיזו אחריות יש לי (אם בכלל) על מבוכתם של אחרים? האם יש לי זכות להיחשף בפני מי שמעדיף לכסות את העיניים ולא לראות, לשים לו ככה את העירום של הנפש שלי בפרצוף?
ואולי זו בכלל לא השאלה. אולי מה שאני באמת שואלת הוא עד כמה אני מרשה לעצמי לתפוס מקום בעולם, להיות אני במלואי. והאם לתפוס מקום אומר לצמצם את מקומם של אחרים?
ויש גם חשיפה שהיא סוג של התרסה, של ״תראו אותי״, שמחפה על חוסר ביטחון ופחד להעלם. להיחשף ממקום בטוח, זה להציג את עצמי לעולם בנינוחות ובהשלמה, לא בהתרסה. כשאני שלמה אני יכולה להיות קשובה יותר לסובבים אותי, לחוש במבוכה שלהם בלי להילחץ ממנה, לחשוף את עצמי ממקום שרוצה לקרב ולא להרחיק, לפתוח ערוץ לשיחה.
לפעמים אני מדמיינת עולם שבו כולם מסתובבים עירומים עם הנפש חשופה, ורואים להם את הבפנוכו של הנשמה. ואף אחד לא מפחד להיטרף בלי השריון שלו, וכולם יפים כמו שהם חשופים, בלי הבהלה. ואף אחד לא צוחק על הפחדים של אף אחד ולא על החולשות ולא על הצלקות ולא הקמטים של הנפש.
ויש שיגידו אבל מה עם האינטימיות? יש דברים שצריך להשאיר בחדרי חדרים, לא לחשוף לכולם. ואני שואלת למה בעצם? אני אוהבת לעשות פוטוסינתזה עם האנושות, לתת לאנשים להכנס לי מתחת לעור, מתחת לשכבת האפידרמיס. אני משתמשת באנרגיות שלהם כדי לבנות את התאים שלי, לצמוח, לגדול, להתפתח.
אולי אם כולם יחליפו חומרים עם כולם, יהיה יותר חמצן בעולם.
גם אני מאמינה בפוטוסינתיזה אנושית. יותר חמצן, יותר טוב. רק ככה אפשר לצמוח ולהתפתח. וכן, לגדול זה לפעמים כואב ולא נח.
אני אוהבת אותך ❤
חשיפה לעולם לא מרחיקה 🙂
מתרחק מי שלא יכול להכיל את מה שראה (זה שלו).
וכן, אם יש מישהו שאת לא רוצה שיברח, תאלצי לחשוף בפניו… עד גבול היכולת שלו להכיל, האם זה אומר שהוא קרוב?
שאלה טובה, ואני הופכת אותה: האם אני עצמי יכולה באמת להכיל את האנשים האהובים בחיי באופן מלא על כל פגמיהם וחולשותיהם כשהם עומדים בנפש עירומה וחשופה?
ברור שהייתי רוצה שיקבלו אותי ככה.
כנראה שלא ולכן “חוסכים ממך” את מה שקשה לך ולכן גם השאלה שלך, “האם יש לי זכות להיחשף בפני מי שמעדיף לכסות את העיניים ולא לראות…” לא כל כך רלוונטית, יש לך זכות לעשות מה שבא לך, העניין שכנראה תבריחי אותם ומזה את חוששת.
רוצים אותך קרובה ולכן “חוסכים ממך”. את רוצה אנשים מסוימים קרובים אלייך ולכן “חוסכת מהם” על אף הנטייה הטבעית לטענתך, שממהרת להחשף (“בלי מסכות, בלי העמדות פנים”). אנשים מדמיינים שהם רוצים לדעת את האמת אבל לא מוכנים לשלם את המחיר (הכלה מלאה) ועוטפים את זה: ביקורת בונה, ביקורת מהלב, כנות, בלה בלה בלה 🙂