מריבות

מריבות. כבר למדנו אותן מספיק. אנחנו יודעים שהריב יגמר, התחושות הרעות יעברו, ששוב נהיה יחד בשמחה ובטוב. יש ביטחון בידיעה הזו, גם הריב הכי גדול לא יפרק אותנו. ועדיין לפעמים, כשנופלים עמוק במיוחד, מסתנן איזה פחד שאולי הפעם זה הסוף, כוחנו לא יעמוד לנו ולא נצליח לטפס מהתהום. אבל אנחנו מצליחים (לא שזה מבטיח שלא ניפול לכאן שוב) ומגיעה ההקלה שהנה שוב יכולנו לקושי.

עם השנים זמן המריבה התקצר אך הנושאים העמיקו. כבר פחות רבים על הדברים הקטנים (השארת את הכוס בסלון, שכחת לזרוק את הזבל) אבל נאבקים חזק (מידי?) בדברים המהותיים. פעם לא היינו מדברים שלושה ימים, היום מספיק שלוש שעות עד שנמצא את המילים. אנחנו מיומנים.

הכי קשות הן המריבות של המבוי הסתום, אלה שמלוות אותנו כבר שנים, קונפליקטים לא פתורים. אותו הבור שאנחנו נופלים אליו שוב ושוב. כשמהומה נרגעת אנחנו מחזירים בהכנעה את המחלוקת לארון, עד הסיבוב הבא. אבל לפעמים קורה הקסם ודווקא בעין הסערה מתרחשת תובנה. פתאום מתגלה דרך אחרת, זיז בקיר שלא ראינו קודם, מקום חדש להניח בו את הרגל ולהתחיל לטפס אל היציאה. זה רגע של חסד, מלא עוצמה ואנרגיה מתחדשת, רגע שיש בו המון כוח וקירבה והכרת תודה.

כמה תמונות מריבה שאספתי עם השנים:

**
נוסעים, הפנים שלי אל החלון. דמעות ממלאות את העיניים, אחת נושרת לי על הירך. אני לא חושבת שהוא הבחין. האם אני רוצה שיבחין? אני יכולה לסובב את הפנים לעברו והוא יראה, אם אשלוף טישו מתא הכפפות הוא בטח ישים לב. ואם יבחין, האם יתייחס? הוא כבר רגיל לבכי שלי. עדיף שלא יראה. אם יראה ולא יניח עליי יד מרגיעה זה רק יכאב יותר.

**
רגע לפני שיוצאים מהבית. הוא אומר משהו שמקפיץ אותי, ואני מסתערת עליו כמו מפלצת רעבה. אין זמן לריב עכשיו, אנחנו בדרך לארוחת שישי אצל המשפחה. באוטו אני מתמסרת לפרצוף החמוץ, יודעת שכשנגיע אצטרך ללבוש חיוך מאולץ ולהיות נעימה ונחמדה. זה סתם נושא פעוט ומטופש, לא צריך לעשות מזה עניין. אבל בתוכי יש מפלצת רעבה, והיא ממתינה לתורה. כשנחזור הביתה כבר תהיה מריבה.

**
סוף סוף סופשבוע. זמן זוגי לעצמנו. ובדיוק אז! אני רוצה ללמוד לדחות מריבות. להגיד לו: עכשיו אני רותחת מזעם, אבל אני רוצה לבלות איתך סופשבוע נעים, אז בוא נדחה לראשון בחמש אחרי הצהריים. לא, לא נטאטא מתחת לשטיח, אנחנו נריב, אני מבטיחה, ניתן לעצמנו את כל הזמן שצריך כדי לכעוס ולהטיח האשמות ולהיעלב אחד מהשניה, אבל בלו״ז שאנחנו נקבע. לפעמים סופ״ש זוגי הוא דווקא הזדמנות למריבה הגונה, כזו שמאפשרת לשחרר לחצים, לפרוק כעסים. לריב בחופשה זה הרבה פעמים הזדמנות לפתור דברים. זמן איכות של דיבורים שבקצה שלו יש סיכוי לגדילה ותובנה. אבל לפעמים לא. לפעמים זו סתם מריבה לא שווה, מיותרת, ואנחנו מסתובבים כל החופשה במעגלים בלתי נגמרים, וחוזרים הביתה חמוצים, מותשים ומתוסכלים.

**
נוסעים. רק שנינו. שתיקה רועמת. יש המון דברים שאני רוצה לומר, והמילים לא יוצאות. הנסיעה ארוכה והשתיקה נמשכת. סופרת עד עשר, הנה עכשיו אני אגיד, ומגיע עשר ואני לא אומרת, ומתחילה את הספירה מחדש וחושבת שהפעם זה יצליח לי, אבל הלשון דבוקה והשפתיים מסרבות לזוז. ופתאום זה יוצא, אבל אנחנו כבר בחניה. נגמר הזמן.

**
אל תצעקי, הוא אומר לי, אבל אני לא מצליחה להפסיק. אני לא מוכן לדבר איתך כשאת צועקת. ואני מגבירה את הקול עוד יותר: אתה לא מבין שאם תקשיב לי אני לא אצטרך לצעוק?!

**
אני יודעת שזה לא זמן טוב ליד הילדים ועדיף שאשתוק עכשיו, אבל אני לא יכולה להתאפק. מדקלמת במוחי אלף משפטים ואת אותו משפט בכמה ניסוחים, מתאמנת על הנימה השקטה שבה אגיד את הדברים. אני רוצה שהוא יבין. הפה נפתח אבל המילים לא יוצאות כמו שרציתי. בום, כל הניסוחים קורסים ברגע והמילים פוגעות ומכאיבות. “חדל אש” צועק לי הקול הפנימי. מאוחר מידי, אנחנו כבר עמוק בשדה הקטל. מלחמה.

**
שוכבים גב אל גב במרחק בטוח אחד מהשניה. העיניים בוהות בחושך. השקט מכאיב באוזניים. ואם יושיט אליי יד ללטף, האם אני כבר מוכנה להתפייס? ואם אושיט אני, כמה משפיל וכואב זה יהיה להיענות בדחייה?
הוא מסתכן ראשון ואני חשה את ידו זוחלת על גבי, האם אפתח לו את השער? הלב שלי עדיין מכווץ, והגוף עוד לא מוכן להתמסר. אני יכולה לנצל את הרגע ולדחות אותו, להכאיב לו עוד יותר, לפגוע בו בחזרה. אני לא זזה. נשארת בגבי אליו, רוצה לשחרר אבל לא מצליחה.

**
השעון המעורר מצלצל. הוא קם לפניי. לא אמרנו בוקר טוב אחד לשניה. מועקת המילים הקשות שנאמרו אמש מכבידה לי בבטן. אני דוחפת את עצמי בכוח מחוץ למיטה, נגררת למטבח מותשת, הבכי של אתמול עדיין מכאיב בעיניים. על השולחן מחכה לי כוס תה מצמחים שקטף עבורי בגינה. תודה, אני אומרת, והלב נפתח.

**
יש רגעים שהכל נהיה בהיר, ונדמה לי שאני מבינה אותו, שאני מבינה על מה אנחנו רבים, שפיצחתי את הבעיה. אבל הוא לא שותף לשיחה שאני מנהלת עם עצמי בראש. גם לו יש שיחות פנימיות משלו, ובחוץ השיחות שלנו לא נפגשות, וכשהמילים יוצאות הן מתנגשות.

**
ופתאום בלהט הויכוח אחד הילדים מספר איזו בדיחה, ואני יודעת שהכי טוב יהיה לצחוק עכשיו, ובכל זאת אני מחייכת רק בפנים, חלילה לא לקלקל את הארשת הכעוסה. הרי צריך לשמור על הרוגז, על הדלק של המריבה.

**
הכי מאופק זה לריב בבית קפה. הרגע הזה שהמלצרית באה לשאול אם הכל בסדר, ובא לי לצעוק עליה שלא! שום דבר לא בסדר! אבל אני בחורה מנומסת, מחייכת אליה חיוך עקום, רק שתלך כבר.

**
ללמוד להניח לו, לתת לסערה להרגע, לדברים להתעכל. לא חייבים לפתור הכל כאן ועכשיו. אבל אני חסרת סבלנות לתהליכים, ואז אני דוחקת בו, מה שמעמיק עוד יותר את הפחדים, את הכעס, את האשמה. אני צריכה ללמוד גם לשחרר, להחזיק ידיים וללכת לישון עם הבכי בעיניים, בלי הפתרונות, רק עם החמלה.

**
ודווקא בלהט המריבה אני צריכה לזכור שהאיש שאני מטיחה בו עכשיו ארטילריה כבדה הוא האהוב שלי.

**
כמה קשה לי להקשיב לו כשאנחנו רבים. מי בכלל רוצה לשמוע אותו, עכשיו אני רוצה ששנינו נשמע רק אותי.
ערפל סמיך דחוס ביננו, וקשה לראות. עיסה דביקה של כעס ועלבון, אכזבה וטינה, זיכרון החיצים שירינו אחד בשניה בעבר, וגם שריטות שכל אחד הביא מהבית. קשה לי לא להיות צודקת גם כשאני יודעת שאני טועה. תחושת צדק היא לפעמים רק מנגנון הגנה ששומר על הילדה ההיא הקטנה, הפגועה, זו שלא הקשיבו לה.

**
ולפעמים אני מצליחה לשים את הביקורתיות בצד ולהתייחס אליו בנדיבות. אז מה אם הוא טעה ב… שכח ל… פחות לכעוס, יותר להבין. פשוט.