אני טובה יותר בשניים, את זה אני כבר יודעת מזמן. התחתנתי בגיל צעיר ואני חיה יותר שנים בזוג מאשר בנפרד. כשהייתי עצמאית, הקמתי עסק עם שותפה. גם בימים אלה, כשאני עובדת על פרוייקט כתיבה מרתק (עוד מוקדם לספר), בחרתי לעשות אותו עם שותפה.
ובכל זאת, כמה שאני מעדיפה בזוג, ככה אני קנאית לחופש שלי. כשאני מרגישה שמישהו מגביל אותו אני נלחמת עליו כמו לביאה. מה לביאה, כמו שור שלא רואה בעיניים. בזוגיות זה מסלול התנגשות, כי כשאת בזוג תמיד תהיה פשרה, ויתור, הרי חופשי זה לגמרי לבד. ואני, שנים הייתי שבויה בתחושה שכשאני מתפשרת אני מוותרת על עצמי, מפסידה את החופש שלי לעשות כרצוני. אף פעם לא התעכבתי לברר מה אני מרוויחה.
מטבעי אני יצור די אימפולסיבי, עושה שינויים ברגע. חולמת, קמה בבוקר, עושה, אחר כך חושבת. הוא שקול ממני, מיושב, מתכנן עשרים צעדים קדימה. בזכותו עשינו טיול משפחתי גדול בארה״ב, שדרש תכנון ארוך וחסכון לא מבוטל של כסף. בזכותי עזבנו את המרכז לטובת הר קסום בגליל. באתי, ראיתי, נשביתי, החלטתי בשביל שנינו. הוא חותר ליציבות, אני אדם של שינויים. היציבות שלו היא העוגן שלי, לא סתם בחרתי לחיות איתו, אבל היא גם מעכבת אותי מלרוץ קדימה בכל הכוח. לפעמים זו עכבה לטובה.
יריית הזינוק, את פותחת מהר
ואני אחרייך
אני לא מוותר
עומד בקצב שאת מכתיבה
והקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר
אף אחד מאיתנו על כוחו לא שומר
ונדמה שקו הסיום
מתרחק עוד יותר.
את זה מיכה שטרית כתב, אבל זוּגִי חותם על כל מילה.
אני מרשה לעצמי לצאת להרפתקאות חדשות כי אני יודעת שיש בית יציב שתמיד אוכל לחזור אליו בשעת סכנה. עבורו זה די מתיש להיות כל הזמן זה שצריך לשים את הברקסים. עבורי זה די מעייף להיות כל הזמן זו שצריכה להניע לפעולה. והנה לאחרונה אנחנו מתהפכים. רגע לפני ליל הסדר הוא הציע ספונטנית לטוס לרומא, ככה לארוז את ארבעתנו ולעלות על מטוס. דווקא אני שמתי ברקסים (לא נעים מהמשפחה, יקר לטוס בחג, יהיה עמוס בשדה התעופה) אבל הוא התעקש ונסענו. ובאמת היה יקר ועמוס ולא נעים מהמשפחה, אבל היינו מאושרים. כי עשינו משהו שאנחנו לא עושים בדרך כלל, וכמה טוב לגלות שאפשר להתחלף בתפקידים.
ואז בא הבלוג הזה, שנולד בסערה. אחרי שכתבתי ונבהלתי, הלכתי להראות לו, אמרתי שאני רוצה לפרסם. הוא לא התלהב מלחשוף את עצמנו ככה. לא חושב שהזוגיות שלנו מעניינת במיוחד, הוא אמר לי, אנחנו מתמודדים עם אותם הדברים כמו כולם. אולי, אמרתי לו, אבל אחרים לא כותבים את זה, ומישהו צריך לכתוב את זה, ואני רוצה להיות המישהו הזה.
בעולם האידיאלי שלי הוא היה כותב פה יחד איתי (גם לו יש צד, ואני לא מתיימרת להצליח לספר אותו). בעולם האידיאלי שלו הבלוג לא היה בא לעולם. בזמנים אחרים, ייתכן והוא היה מטיל וטו על הפרסום ואני הייתי נעמדת על הרגליים האחוריות, נלחמת על חירותי לבטא את עצמי. סביר להניח שהיתה מריבה גדולה. הפעם הוא פינה לי את הדרך. מצב חדש לי. לפתע לא היה סדין אדום להכנס בו, ולא נותרה לי ברירה אלא להיות רק עם עצמי, עם הפחדים, עם התהיות, עם האחריות על החופש שלקחתי לעצמי. יש משהו קל בלהפנות את האנרגיה החוצה למלחמה, אבל כשאין מלחמה בחוץ, נאלצים להתמודד עם מה שקורה לנו פנימה. אם הוא היה שם לי גבול, הייתי עסוקה בלהתמרד, ולנסות לפרוץ אותו. כל כך התרגלתי שהוא האיש עם הרגל על הברקס, ואני האישה עם הרגל על הגז. ועכשיו כשגם הגז וגם הברקס ברגליים שלי, אני צריכה לקחת אחריות מלאה ולייצר את הגבולות בעצמי. להחליט מה מספרים ועד כמה מספרים ואיך מספרים, לעצור לפעמים, לראות גם אותו ולהיות רגישה.
זה הבלוג שלי, אני כותבת אותו לבדי אבל מספרת סיפור זוגי. אני שמה גם אותו באור הזרקורים, אבל רק הקול שלי נשמע. זה מצב מורכב, בכל פעם שאני חושבת מה אני חושפת, אני צריכה לחשוב גם עליו, איך לא להביך אותו מידי ורק במידה נסבלת, וזה קשה, כי גם ככה מסתובבים לי המון פחדים משל עצמי בנוגע לחשיפה. אבל זהו עצם העניין, אני כותבת על זוגיות, וזו תמצית הסיפור של להיות שניים. לראות גם אותו, לא רק את עצמי, ולהכיר בזה שאנחנו לא אותו דבר. לכאורה זה מצב של או-או. מימוש הצורך של האחד (הכתיבה) הוא ויתור על הצורך של השני (האנונימיות). יש רגעים שהדבר מרחיק ביננו, יש רגעים שמקרב, אבל בעיקר נמצא כל הזמן בדיבור, בנסיון לתת מקום אחד לשניה. במקום להשאר באו-או, אנחנו מנסים למצוא את הדרך של הגם וגם.
פעם הייתי מתבאסת כשהוא היה מאט לי את הקצב. היום אני אומרת תודה. תודה, כי הוא לימד אותי להתבונן סביבי, לא לשעוט קדימה בלי הכרה.
הקפה אחרונה, לי יש קשיי נשימה
אני מפסיק לרוץ, הולך לפינה
ורואה איך את חלומך
את מגשימה.
אם יש קו סיום, אני לא רוצה להגיע אליו לבדי. לא שווה לי. טעם מר מאוד יהיה לניצחון הזה, ובמילא הוא ירשם כניצחון במסלול היחידים, ואני, עוד מאז שהייתי נערה, תמיד העדפתי לרוץ בזוגות.
בתמונה: קו הזינוק (מתוך אלבום החתונה שלנו).
ליאת, כתיבתך מעניינת, מדויקת ומאתגרת.. מביאה את קוראייך -לצד הסקרנות והמציצנות, גם – בלא שהתכוונו לכך – להתבונן על עצמם.. לקרוא אותך זו הנאה צרופה..
אם קוראיי מתבוננים על עצמם עשיתי את שלי.
תודה רבה זאב.
אני שמחה שהתעקשת לכתוב. גיליתי את הבלוג הבוקר ואני מאוד נהנית ממילותייך. תודה
תודה רבה אלישבע, יותר משהתעקשתי אני חושבת שזה פשוט היה חזק ממני. כל פוסט בבלוג הזה נובע מתוכי בצורה שאני לא יכולה לעצור, לכן אני לא כותבת כאן הרבה אבל כשאני כותבת זה מגיע מהעומקים שלי.
שמחה שהתחברת.