איך הכרנו?

נפגשנו לראשונה בפאב בחיפה. אני הייתי חיילת באפטר, הוא היה חייל משוחרר שיצא לבלות עם חברים. כבר לא זוכרת מי התחיל עם מי, אבל ככה הכרנו.

במשך שנים זה היה הסיפור שסיפרנו לעולם, אם כי לא ברור איך מישהו בכלל האמין לסיפור הזה. כל מי שהכיר אותנו מספיק טוב ידע ששנינו ביישנים, בטח לא מהסוג שמעיז בפאב. אני חושבת שאף פעם אפילו לא ביקרנו בפאב באותה תקופה. הייתי כל כך ביישנית בכל מה שקשור בענייני ״היא והוא״ שגם אם מישהו היה מתחיל איתי, הייתי משפילה מבט ומסתובבת לצד השני. עד היום אין לי מושג איך ״עושים עיניים״. אבל זה היה סיפור הכיסוי שסיפרנו לכולם, כי התביישנו לספר איך הכרנו באמת.

הימים הם ימי טרום האינטרנט. עוד לא נולד המושג אתרי הכרויות. מארק צוקרברג היה ילד בן 11. אם רצית להכיר מישהו זה היה בחוג החברים, במסגרות כמו תיכון, צבא, אוניברסיטה. אלה היו האפשרויות. אני אז עוד לא בת 20, חיילת בחופשה ונסעתי לעשות שבת אצל החברה הכי טובה שלי. בדיוק נפרדתי מחבר אחרי קשר מסובך (נו, עד כמה שקשר יכול להיות מסובך בגיל 19) וכמו כל נערה שבורת לב חיפשתי להוציא את עצמי מהדיכי (זוכרים את המילה הזו?). בבית של החברה הסתובבו גליונות ״לאישה״, ומי שזוכר בעמודים האחרונים של הגיליון היה מדור הכרויות. זה היה נחשב, לפחות כך אני תפסתי את העניין, כדבר מוקצה, שרק הדחויים והעלובים ביותר, אלה שלא מסוגלים למצוא אהבה בעולם האמיתי, משתמשים בו. עלעלתי בו בסתמיות ופתאום התחשק לי לעשות משהו משוגע. שלפתי דף מאחת המגירות בבית של החברה והעתקתי ארבע מודעות. אני אפילו לא בטוחה אם העתקתי אקראית או שמשהו בהן משך את תשומת ליבי. אני כן זוכרת שהמילה ״קשר כנה״ שהופיעה באחת מהן קנתה אותי. אחר כך הפכתי את הדף וכתבתי טיוטה למכתב שאשלח לכל אחד מהבנים האלה. ביום ראשון, בדרך לבסיס, קניתי מעטפות ובולים ושיגרתי את המכתבים לתאי הדואר שהופיעו במודעות. וזהו, שכחתי מכל העניין. זאת אומרת כאילו שכחתי מכל העניין, בסתר ליבי קיוויתי שיצא מזה משהו אמיתי, אבל זה היה כל כך מופרך ופתאטי שהעדפתי להתייחס לכל הנושא כשעשוע, מעשה קונדס.

מאחורי אחת המודעות האלה הסתתר האיש שלי.
אני זוכרת את הטלפון הראשון שקיבלתי ממנו. הוא חייג למספר שנתתי בבית של ההורים. אז לא היו טלפונים ניידים, וגם הנייחים היו מחוברים לקיר בכבל. אם לא היתה לך נקודת טלפון בחדר כל בני הבית היו עדים לשיחה. הטלפון צילצל, הייתי בסלון והרמתי את השפופרת. כל מי שזכה לדבר איתו פעם בטלפון יודע שיש לו קול רדיופוני שנשמע מהמם בטכנולוגיה הזו (אולי אקליט אותו פעם ואשים פה, שכולם יוכלו להתענג). הקול שלו כבש אותי מיד. לא איכפת לי כמה פלצני, קלישאתי וקיטשי ישמע המשפט הבא אבל מאותו רגע לא נפרדנו.

כמה ימים אחרי הטלפון ההוא נפגשנו בתחנת הרכבת ארלוזרוב בת״א, הוא בא מהצפון ואני מהדרום. אני זוכרת שלושה דברים מהפגישה הזו: ראשון, את הידיים שלו שפכרו במבוכה אחת בשניה בזמן שדיבר איתי. הייתי מהופנטת אליהן ואני זוכרת שחשבתי איך זה ירגיש כשהן יגעו בי. שני, את העובדה שדיברנו בלי הפסקה ורק האוטובוס האחרון הביתה אילץ אותנו להפסיק. מוזר שאני לא זוכרת שום דבר מהשיחה הזו, אפילו לא משפט או נושא אחד שעלה בה. ושלישי, שהוא ליווה אותי לתחנה ורגע לפני שנפרדנו הוא שאל אם אפשר לנשק אותי. אני חושבת שעניתי כן. בחיי שאני לא זוכרת. אני כן זוכרת את עצם השאלה. שבוע אחר כך באתי אליו הביתה לעשות שבת עם כל המשפחה שלו. חצי שנה אחר כך השתחררתי מהצבא ועברנו לגור יחד. שנתיים וחצי אחר כך התחתנו.

אז למה סיפור כיסוי? היום בעולם הטינדר והדייטינג הרבה אנשים מוצאים ככה אהבה, אבל בעולם ההוא של לפני 20 שנה זה היה מוזר. לא במקרה כל המודעות במדור הכרויות בעיתון הופיעו בעילום שם ועם כתובת של תא דואר אנונימי. זה ממש לא היה מקובל. כבר הזכרתי ששנינו היינו ביישנים בכל מה שקשור ליחסים בין המינים, והדבר האחרון שרצינו הוא להודות בפני העולם בביישנות שלנו.

אני חושבת שהמעשה ההוא הפך לעניין מכונן בחיים שלי. למדתי שאף פעם אי אפשר לדעת מה מסתתר מעבר לפינה, ושלפעמים דחפים משוגעים שנראים סתם כמו דחפים משוגעים, יש להם מטרה נסתרת לפרוץ עבורך דרך. בתוך תוכי ידעתי אז שהדחף ההוא הוא אמיתי ומשמעותי ולכן הקשבתי לו והעתקתי את המודעות וכתבתי את המכתבים, אבל כלפי חוץ התביישתי בו, והעדפתי להציג אותו כבדיחה. גם אחר כך כשהבדיחה הצליחה והפכה רצינית לגמרי, במשך שנים המשכתי להסתיר את איך שנפגשנו ובניתי סיפור כיסוי לא אמין במיוחד. הבלוג הזה נולד מדחף דומה. למרות כל האהבה והתמיכה שקיבלתי אחרי פרסום הפוסט הראשון, אני עדיין שואלת את עצמי מה הדחף לחשוף ככה את החיים הזוגיים שלי לעולם. יש בתוכי קולות שמתביישים בכל המהלך, ששואלים למה ובשביל מה. קול אחד שמגחך ואומר כמה זה פתאטי, קול שני שכל הזמן מוטרד ממה יגידו עליי, ועוד קול שסופר לי בקול את כל החברים שלי בפייסבוק שלא עשו לייק. אבל לשמחתי אני קצת יותר מבוגרת מהנערה ההיא, וצברתי קצת נסיון וביטחון בחיים, ולכן, כמו אז, אני נותנת לכוח הזה להניע אותי, אבל הפעם בלי סיפורי כיסוי. מי יודע לאן כל זה יוביל ואיזה דלתות נסתרות מחכות להפתח בשבילי.

בתמונות: עדות למעשה הקונדס שהביא לי אהבה.

[ככה זה כשאת שומרת כפייתית של מסמכים. לא כולם כאלה מרתקים, יש לי גם תלושי משכורת מ-1998 שאני לא מסוגלת לזרוק כי אולי פעם אצטרך (למי ששואל למה שאצטרך תלושי משכורת מהמאה הקודמת, עזבו, אל תתעמקו בזה, סוג של הפרעה נפשית). רק אציין ואומר שאני חיה עם איש שכל הזמן רוצה לפנות לי את הדפים מתוך הקלסרים ואני מגנה עליהם בחירוף נפש. הנה ההוכחה שלפעמים זה משתלם!]