אולי זה משבר גיל הארבעים שהגיע בגיל 43, אולי זה משהו בתוכי שסוף סוף הבשיל ויודע לתת מילים לתחושות, ואולי זה חג החירות שמהלך עליי קסם.
וידוי: אני מקנאה באנשים שיש להם קריירה, ושיש להם בלוג מקצועי לחלוק את הידע שלהם עם העולם.
אני עברתי (ועדיין) דרך הרבה מקצועות, אני יודעת לעשות המון דברים, יש לי נסיון בחינוך ובהייטק, כעצמאית וכשכירה, בעמותות, בחברות גדולות ובחברות קטנות. באף תחום (עוד) לא עשיתי קריירה.
במה את הכי טובה? שאלתי את עצמי.
אני? אני טובה בזוגיות.
מאז ומתמיד רציתי להיות בזוג.
אני זוכרת את עצמי כנערה שוכבת במיטה, בוהה בסדק קטן בתיקרה, וחושבת לעצמי שיש לי הכל: אני טובה בלימודים, אני מקובלת בכיתה, יש לי חברות טובות ומשפחה טובה, אני פעילה, מדריכה בתנועה, מוקפת אנשים שאוהבים אותי… אבל זה לא הספיק לי כדי להיות מאושרת.
כל כך רציתי חבר. כשיהיה לי חבר, חשבתי, החיים שלי יהיו מושלמים.
את זוּגִי פגשתי בגיל 20, חיילת. הייתי בת 22 והוא בן 25 כשעמדנו מתחת לחופה. היום, עשרים שנה אחרי, אני נדהמת מהבחירה המדוייקת שעשינו שנינו בגיל כל כך צעיר. שלא תבינו לא נכון, זה לא שהכל דבש. ממש לא. לפעמים אנחנו נופלים לתהומות עמוקים ושחורים מאוד, אבל כבר שני עשורים שאנחנו מצליחים לטפס מהם בחזרה. פעם לא הייתי בטוחה בזה, אבל היום אני יודעת שזוּגִי נצחי לי. זו תחושה מאוד טובה להתהלך בעולם בידיעה שאת באמת חיה עם מישהו עד שהמוות יפריד. זו גם תחושה מפחידה, כי את יודעת שאין לך שליטה על הפרידה.
הזוגיות שלנו היא מסע חיים, מלא באתגרים ותובנות, במשברים והצלחות. הלכנו בדרכים קשות, אבל אף פעם לא עזבנו ידיים. פעם זה היה מהפחד להשאר לבד, היום זה מהבחירה לחיות בשניים.
יש משהו מאוד תמים בלהתחיל מערכת יחסים בגיל 20. הכל נראה נורא ורוד ומבטיח, הנפש שלך לא שרוטה ממשקעי העבר, את לא סוחבת איתך כאבי לב, אין לך פרספקטיבה לגבי מערכות יחסים, ואין לך למה להשוות. את עוד לא מגובשת בהשקפת עולמך לגבי המון דברים, את לא יודעת כמה ילדים את רוצה, איפה את רוצה לגור, מה את רוצה לעשות בחיים… וכל יתר הדברים שמשפיעים על מהלך חיינו. בתוך התמימות הזו מאוד קל להאמין באהבה. אני מניחה שבגיל 30 הרבה יותר קשה לבחור. את כבר באה עם רצונות מגובשים, עם נסיון העבר, עם מטענים, עם סדרי עדיפויות. את באה עם הידיעה שאת בוחרת שותף לחיים, וזו החלטה כבדת משקל, שדורשת מחשבה ושיקול דעת ויתרונות וחסרונות… למזלנו (כן כן, למזלנו) היינו צעירים, תמימים וחסרי נסיון. בחרנו כמו ילדים. התחתנו כי התחשק לנו (כלומר לי) מסיבה עם החבר׳ה, לא באמת הבנו מה אנחנו עושים. אני אומרת למזלנו, כי יכול להיות שאם היינו נפגשים בגיל מאוחר יותר לא היינו מתחברים. במהלך השנים מתבגרים ומשתנים, ומה שהיה טוב בגיל 20, לא בהכרח מתאים בגיל 25 או 31 או 40. כשאת מגלה שהוא מאוד שונה ממך בצרכים, ברצונות, בחלומות, אפילו בהשקפת העולם, את שואלת את עצמך האם בחרת נכון? אולי יש מישהו בעולם הזה שמתאים לי יותר? למדתי שאין דבר כזה לבחור “נכון”. יש לבחור ולקחת אחריות על הבחירות שלך. אני לא מאמינה בתיאוריית הסיר והמכסה. זה יותר דומה לפלסטלינה, אנחנו גדלים ומעצבים אחד את השניה תוך כדי.
היום אני בוחרת בו בזכות 23 שנה של מסע משותף, בזכות ההצלחות והכשלונות המשותפים, בזכות התקופות הרעות ובזכות התקופות הטובות, בזכות זה שאני מכירה אותו כל כך טוב, והוא מכיר אותי, והצלחנו לבנות כאן משהו ששווה לשמור עליו. אני בוחרת בו באהבה גדולה של אישה בוגרת ולא של ילדה. זוגיות זו עבודה. זה מאמץ. זו ההבנה שיש אדם קבוע בחייך שאת צריכה להתחשב בו, לקחת אותו בחשבון בכל ההחלטות שלך, קטנות כגדולות, כי כמעט כל אחת מהן תשפיע עליו בצורה כזו או אחרת. היום אני מרגישה שאחרי הרבה שנים למדתי לראות גם אותו, לא רק את עצמי. למדתי לוותר, ובלי תחושת תסכול, אלא בשמחה. גיליתי כמה זה נעים להיות גם במקום הזה שמתפשר. אני מרגישה שמבינה אותו טוב יותר. רואה ברור יותר את מי שהוא, כבר לא מנסה לשנות אותו, כבר לא רוצה ממנו את מה שהוא לא יכול לתת לי. משלימה עם חסרונותיו, שמחה ביתרונותיו.
היום, אחרי שנים רבות, אני מרגישה שסוף סוף אני מוכנה לשאת בעול המחוייבות. פעם החזקתי בגאווה ברעיון שכל יום עושים את הבחירה מחדש. חשבתי שזה מאוד ליברלי, נאור, מתקדם. שאנחנו לא מחוייבים למוסד הנישואין. שאנחנו לא מחוייבים. נקודה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני לא רואה את החיים שלי בלעדיו, זה היה רגע מאוד מרגש בחיים שלי, והוא לא קרה מאוד מזמן. עד אז תמיד הקפדתי לראות את החיים שלי גם בלעדיו. לא להרגיש תלויה, להיות חופשיה ועצמאית, לדעת שכל יום אני יכולה לקום וללכת. היום אני מבינה שאין דבר כזה בזוגיות. שני הצדדים צריכים לדעת שהם פה כדי להשאר, אי אפשר לנופף כל הזמן בחרב ה”תמיד אפשר לקום וללכת”. ככה לא בונים בית. בית צריך לתת תחושת ביטחון, יציבות ושייכות. אתה לא יכול להקים בית עם מי שחי תמידית על מזוודות.
אני באמת מרגישה שאנחנו עושים בזה קריירה, חבל שאי אפשר להתפרנס מהעבודה הזו שנקראית זוגיות.
ליאת היקרה, מכירה אותך כבר אי אילו שנים…מאז ומתמיד היית אמיצה, תמיד היה לך מה לומר וידעת להביע את דבריך גם בעל פה וגם על הכתב בצורה שכל אחד יכול להתחבר גם אם לא מסכים לנאמר, גם במסע שלכם ברחבי ארצות הברית היה מהנה ומסקרן לקרוא את רחשי ליבך, מעודדת ומחזקת את רצונך לשתף אחרים, עבורך ועבור כולם😊
תודה רבה רינה יקרה ואהובה.
אחלה כתיבה, אני מקפיד לקרוא את מה שאת כותבת ומתחבר לזה, המדיכי ככה!
תודה רבה אריה, איזה כיף! עושה חשק להמשיך.
אני חושב שאת כותבת נפלא.
הכתיבה שלך זורמת ומסקרנת להמשך קריאת הטקסט.
זה בהחלט דורש אומץ, אבל יש בזה הרבה מן ההנאה, הכיף והשחרור.
כמו שכתבתי לך בפייסבוק, זו מחמאה גדולה לשמוע את זה מאיש אוהב ספר כמוך. תודה רבה!
ואני כבר כתבתי שאת מנהלת כמה קריירות במקביל 🙂 שמתי לך כתר 👑
שריתי, אולי זה הצורך שלי להיות הכי טובה בהכל. אבל אני לא, יש דברים שבהם אני טובה, ויש כאלה שבהם אני טובה יותר (ויש כאלה שבכלל לא). וקריירה לתפיסתי (אולי אני טועה) אפשר לעשות רק במה שאתה הכי טוב בו.
וחוץ מזה אני אוהבת אותך מלא.
מקסים. מקסים. מקסים.
מעורר הרבה מחשבה ותובנות.
תודה אהובה.